<h1>תניא רבתי סימן כ"ו</h1>
<h2>דף מב:</h2>
ומשלשה ואילך אם הסבו מתחלה, או שקבעו מקום לאכול. כגון שאמרו נלך לאכול יחד במקום פלוני, אחד מברך לכולן, בין ברכת המוציא בין ברכת המזון. אבל אם ישבו בלא קביעות, כל אחד מברך לעצמו ברכת המוציא. אבל ברכת המזון אפילו בלא קביעות מקום. אחד מברך לכולן. כך פסק רבינו ישעיה ז"ל. ויין נמי בעי הסבה ומהני ליה הסבה, שאם הסבו, אחד מברך לכולם בורא פרי הגפן. ואם לאו כל אחד ואחד מברך לעצמו.
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. דא"ק (תהלים לד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. (מה:) אבל שנים שאכלו מצוה ליחלק. ופירש רבינו שלמה ז"ל מצוה ליחלק, בין להמוציא בין לברכת המזון. וכן מצאתי בשם ה"ר שמחה ז"ל דכל מקום שיש חילוק אין צירוף. ויש מפרשין לפי שבסוף הסעודה נפרדין זה מזה לפיכך מברכין כל אחד ואחד לעצמו, אבל תחלת הסעודה שיושבין ודעתן להצטרף, האחד יוצא בברכת המוציא של חברו. ומצאתי בשם הרב רבי יוסף שאמר בשם הר' שלמה ב"ר מכיר ז"ל, בברכת המזון דאורייתא אין אחד יוצא בברכת חבירו, אבל בברכת המוציא דרבנן לא אחמור בה כולי האי.
<h2>דף מה:</h2>
שנים שהיו יושבין לאכול ואחד מהן בור ואינו יודע לברך יוצא בברכתו של חבירו. דהכי תניא שנים שאכלו מצוה ליחלק. בד"א כששניהם סופרים. אבל אחד סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא. כתב רבינו שלמה ז"ל שלשה שאכלו כאחת והשנים גמרו סעודתן ורוצין לזמן, דרך ארץ הוא שיהיה היחיד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד הזן שהיא ברכת הזמון, וחוזר וגומר היחיד את סעודתו. אבל שנים אין עליהן להפסיק בשביל היחיד, אלא ימתין עד שיגמרו. ואותו היחיד שפסק סעודתו כשרוצה לגמור סעודתו אינו צריך לחזור ולברך ברכת המוציא. כך מצאתי בשם רבינו חננאל ז"ל. אבל רבינו מאיר ז"ל פירש אם רוצה הנשאר לגמור סעודתו מברך ברכת המוציא כמו בתחלת הסעודה וגומר סעודתו.
<h2>דף מו.</h2>
ועד היכן יפסיק היחיד כדי להצטרף בברכת הזמון. רבינו חננאל והרב אלפסי ז"ל פסקו שצריך להפסיק סעודתו עד נברך. שזו היא מצות ברכת זמון. אבל בעל הלכות גדולות ורבינו שלמה ורבינו ישעיה ז"ל פסקו שצריך להפסיק עד הזן. ואחר שגמר אותו היחיד סעודתו חוזר לברך ברכת המזון למקום שפסק, אך יש לו להזהר שלא ישיח מהפסק סעודתו עד שיגמור סעודתו ויברך ברכת המזון ממקום שפסק. אבל אם שח בינתים חוזר ומתחיל מתחלת ברכת המזון. כך מצאתי בשם הגאונים ז"ל. אבל רבינו ישעיה ז"ל כתב הא דאמר חוזר למקום שפסק, והוא שלא אכל פת אלא מיני פרפרות. אבל אם אכל פת צריך לברך ברכת הזן על הפת שאכל אחר שהפסיק סעודתו.
<h2>דף מח.</h2>
תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין לזמון. ואפילו טבל עמהן בציר, ואפילו שתה כוס של יין. ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה אכלו ירק מצטרפין. אבל אם אכלו ששה דגן וארבעה ירק אין מצטרפין. דבעינן רוב הניכר. כתב רבינו האי גאון, ורבינו יצחק פאסי, ורבינו תם, ורבינו ישעיה ז"ל. ודוקא לעשרה מצטרפין מפני שרוצין לומר נברך אלהינו. אבל לשלשה אין מצטרפין עד שיאכל כזית דגן. וכן מצאתי בשם בעל היראים ז"ל. (והלכתא) קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. רבינו יצחק פאסי ורבינו ישעיה ז"ל פסקו כגון דקרו ליה קטן אפילו בן תשע ובן עשר מזמנין עליו. ויש מפרשין והוא שנכנס לי"ג שנה ואף על פי שלא הביא שתי שערות, אבל קטן שלא הגיע לשלש עשרה אף על פי שהביא שתי שערות אין מזמנין עליו. וכן פירש גם רבינו חננאל ז"ל. ומצאתי בשם הר' אביגדור כהן צדק ז"ל שאין מזמנין על הקטן בשלשה כלל. וכן מצאתי בשם בעל היראים ז"ל דקטן מצטרף לעשרה ואין מצטרף לשלשה. אבל בשם רבינו ישעיה ז"ל שמזמנין עם הקטן בין בשלשה בין בעשרה. דגרסינן בירושלמי רבי ברכיה ור' יעקב בן זבדי בעון קומי רבי סימון, כמה דתימא תמן עושין אותו סניף (חבור), מה אם תמן שהוא מזכיר את השם עושין אותו סניף, כאן שאין אומר את השם לא כל שכן. וכן בירושלמי ובבראשית רבה, רבי ברכיה ור' יעקב בן זבדי בעו קומי רבי סימון כשם שעושין אותו סניף לעשרה כך עושין אותו סניף לשלשה וכו'.
<h2>דף מח:</h2>
שיעור אכילה שמברכין עליה ברכת המזון וברכת הזמון בכזית. דגרסינן בירושלמי. תנא כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא. וכל שאין אומר אחריו שלש ברכות אין אומר לפניו המוציא. התיבון הרי פחות מכזית דאין אומרין אחריו שלש ברכות מעתה אין אומרים לפניו המוציא. הא לשאר המינין נצרכה. שמע מינה דכזית פשיטא ליה דמברכים אחריו שלש ברכות. וכן בגמרא שלנו תנן עד כמה הן מזמנים. עד כזית. וכן הלכתא. ומצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל, ובשם רבינו ישעיה ז"ל אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא. אפילו הכי מחויב בדבר קרינא ביה. ומוציא רבים ידי חובתן. אף על פי שאכלו ושתו כל צרכן. ובשם הר' יהודה גאון ז"ל מצאתי. האי מאן דאכיל שביעת גרון. לא פטר שביעת כרס. דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא.
<h2>דף נה.</h2>
מנהג לסלק את הסכין מעל השלחן בשעת ברכה, ויש שנוהגים לפרוש עליו מפה, ונותנין טעם לדבר כדאמרינן כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו, ואמרו בזמן שבית המקדש קיים היה מזבח מכפר על האדם, ומשחרב בית המקדש נעשה שלחן של אדם מזבח כפרה עליו שנאמר (יחזקאל מא) המזבח עץ שלש וגו' וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן, למדנו שהשלחן נקרא מזבח. וכתיב במזבח (דברים כז) לא תניף עליהם ברזל, והטעם שהמזבח מכפר על האדם ומאריך ימיו, והברזל מקצרן, אמרה תורה לא יבוא המקצר על המאריך. הכא נמי השלחן מאריך ימיו של אדם והסכין מקצר אינו דין שיבוא מקצר על המאריך. עוד מצאתי בספר שבולי הלקט בשם חבר אחד ור' שמחה שמו, שפעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון וכשהגיע לבונה ירושלים נזכר לו חרבן הבית ולקח הסכין ותקעו בלבו. ועל כן נהגו לסלקו מעל השלחן בשעת ברכת המזון.
